עירית אבא שולפת מהזיכרון את ה"ואזה ההונגרית" מבית סבתה שהכילה כלים חגיגיים על מפיות עבודת יד.

הואזה הופשטה מהשימוש הפונקציונאלי והומשגה נושאית ודקורטיבית והיא מהווה מקור השראה ליצירת וריאציות אמנותיות חופשיות ואישיות לנושא האהוב עליה במיוחד.

עירית אבא מלהטת בין קבוצות ואזות כלהטוטן המהלך על גבי חבל מתוח. בתקופה זו של חייה, הווירטואוזיות והניסיון מאפשרים לה להתנסות במתיחת גבולות ובשבירת מוסכמות לגבי שימוש בחומרים בלתי אפשריים מבחינת השוני בהתכווצויות החומר בשריפה. חומרים אציליים כפורצלן לבן וטהור מתחברים עם חומרים גסים שמכילים שמות (גרגירים גסים שחורים) ונחשבים מבחינה מסורתית לחומרים נמוכים. היא מנצלת את הניגודים בין הלבן והשחור לבין המרקמים השונים ליצירת עניין קומפוזיוציוני.

קבוצת כלים לבנים מפורצלן בעבודת אבניים שפני השטח שלהם עוטר בחריטות דקורטיביות גיאומטריות המתבססות על זיכרונות של שרבוטים מהילדות (נהגה להרבות לשרבט בילדותה) שעברו המשגה דקורטיבית גם מתוך כדים יווניים ואפריקאיים.

הכדים הללו מכונסים בוטרינה והם מהווים מאין ארכיון של מקורות השראה וציטוטים.

קבוצת כלים גדולים נוספת עוסקת בחיבור חלקים של מבנים המאזכרים בתים  (לעומת כלים קודמים שבהם עבדה על השלם) המחוברים בפס שחור או אדום בפסטה מצרית. (חומר המזגג עצמו ומשמש לעירית גם כחומר מדביק פצעים קרמיים.) הקו המחבר בין החלקים מודגש ללא ניסיון לטשטשו ומשמש כאמצעי אמנותי המפריד בין חומרים אציליים לנמוכים, בין החלק למחוספס, בין הגס למלוטש וכן כאלמנט דקורטיבי צבעוני נוזלי.

ההפשטה של הואזה והמשגתה לוקחת את עירית לכיוון של יצירת סילואטות של ואזות שיצאו החוצה מאין רישום דו ממדי שנועד לתליה על הקיר. הסילואטות עשויות מפורצלן צבעוני וחלקן קיבלו תוספת של פסטה מצרית בצידן השני וכך הפכו לדו צדדיות. נוצר מראה אשלייתי של פיסת אריג מתכלה ופרום.

מתערוכת היחיד במוזיאון תל אביב, 2009, לכבוד פרס אנדי לאומנויות דקורטיביות שהוענק לה שם, יצרה קבוצת כלים בפרץ של אנרגיה ציורית עזת ביטוי לקבוצת עבודות בתערוכה בפריסקופ שהן יותר מאופקות מסוגננות ומושכות את היצירה מעבר לאפשרי.

ההליכה הזאת על קו התפר הדק בין האפשרי ללא אפשרי הופכת את יצירתה של עירית אבא למפתיעה, מסקרנת, מאתגרת.