"מאין באנו, מה אנחנו, לאן אנו הולכים (ציור של גוגן)"

התערוכה מזמנת מפגש בין דורי, בין יהודית אולמן האמנית ושני נכדיה גל אולמן ויובל בארי, שניהם מעצבי אופנה. דרך הבגדים הם מעלים הרהורים על התקופה האחרונה האוניברסלית והמקומית, בה חוו מגפת קורונה ומלחמה מקומית עקובה מדם. בנסותם לכונן סדר בתוך הכאוס הם מחפשים אלטרנטיבה למציאות המטלטלת תוך שהם מוצאים נחמה בסוג של בריחה ומפלט- אסקפיזם, המוביל להתכנסות פנימה, או להתרפקות על מקורות רומנטיים אמנותיים בתקופה המודרנית.

יובל חושפת בעיצוביה הנקיים, הלבנים, את תשוקתה להתחלה חדשה המאפיינת התרוממות מתקופה חשוכה.

היא חוקרת את הצבע הלבן המסמל בתרבות המערבית טוהר, תם, שלווה, ראשוניות, רעננות, התחדשות וחגיגיות. הלובש לבן משדר סמכות רוחנית, צניעות ושקט. גם בגזרותיה היא מתמקדת בצורות בסיסיות, כמו החולצה הלבנה המחוייטת, ובבדים מינימליסטיים ליצירת קולקציה המבקשת לאפס את האופנה, ולהחזירה ליסודות ההתחלתיים המסמלים דף לבן חדש.

המקור האמנותי להשראה נשאב מהזרם הסופרמטיסטי באמנות, שיוצרו הראשי היה הרוסי קזימיר מלביץ'.

מלביץ' דיבר בעבודות שלו לבן על לבן, שהצבעים עברו דרך רבה עד שהגיעו לבסוף לקצה היכולת. 

הצמצום הצורני והצבעוני מבטא את האין סוף לגביו, והריבועים המופיעים בעבודותיו מבטאים את האפס של הצורה, כשהם משדרים רגש של אומנות טהורה מטאפיזית. בדרך זאת הוביל מלביץ' את האמנות אל המופשט הרוחני. גם גל אולמן בוחר להבעה בעיצוביו צבע אחד- השחור. השחור מייצג בתרבות המערבית צמצום וספיגה, היות והוא סופח הכל לתוכו. יחד עם זאת, בניגוד ללבן הפסיבי והרגוע, השחור מסמל מחאה ועוצמה ובמקרים חגיגיים, מסתורין, רשמיות, אלגנטיות ואיפוק מהודר.

גל כמו יובל, מחפש בדרכו לחזור אל הבסיס כשיקוף המציאות הפנימית והחיצונית. גם הוא אינו משלים עם הריק הייאוש והכאוס ומבקש לברוא עולם חדש רענן.

הצבע השחור מסמל גם את הכאוס הקדמוני ממנו נברא העולם, וככזה מאפשר בריאת עולם טוב יותר. יהודית אולמן גם היא בורחת מהמציאות, ופונה כהשראה לזרמים האקספרסיוניסטיים, והסוריאליסטיים של תחילת המאה ה20 באמנות.

אולמן נמשכת במיוחד לזרם הפובים הצרפתי שאפשר לדמיון הצבעוני להשתולל במלוא חיות על בדים מלאי קומפוזיציות קוויות וכתמיות המוטלים עליהם בצורה אקראית ואקספרסיבית.

הסוריאליזם אפשר הצצה אל הלא מודע המשוחרר ממגבלות הגיוניות ושכלתניות. הדו שיח של אופנה עם אמנות כמקור השראה קיים כבר זמן רב. אמנים שיתפו פעולה עם מעצבי אופנה והפוך. בביאנלה של האופנה שנערכה בפירנצה 1996, נוכל להבחין בשיתוף כזה בין רוי ליכטנשטיין לורסצ'ה ובין מונדריאן לאיב סאן לורן.

גם אנשי קולנוע שיתפו פעולה עם אנשי אופנה. למשל פול גוטייה לסרטו של אלמו דובר. הדימויים האמנותיים מרתקים את מעצבי האופנה והיחסים ביניהם הולכים ומתהדקים.

יהודית יובל וגל מנהלים מפגש חזותי מרתק דרך עיצוב בגדים וחושפים בצורה אמנותית פיוטית את הלא נודע הפרוידיאני החבוי במעמקי היקום.