"אמרת רקפת לוי, אמרת תיאטרון, אופרה מחול, קולנוע.

לוי , מעצבת עטורת פרסים, עיצבה תפאורה ותלבושות להפקות רבות בתחום אומנויות הבמה, הפכה יוצרת שותפה למחזאי/במאי, חנוך לוין ולכוריאוגרף אוהד נהרין ,הקימה בית ספר פרטי והכשירה עשרות יוצרים צעירים שממשיכים את דרכה.

לוי עזבה לפני כעשר שנים את הקריירה המפוארת שלה, עזבה את העיר ועברה לגליל, למשגב

זו הפעם הראשונה שרקפת יוצרת תערוכה שמשקפת את הביטוי האישי שלה בשקיפות מלאה.

הפעם בתערוכה בפריסקופ, שקדמה לה התערוכה בלוחמי הגטאות, אנו נפגשים עם צד נוסף של רקפת שלא ידוע עדיין ברבים. רקפת כאמנית לכל דבר. The Cyclamen Show

כאמנית, היא חושפת בפני הקהל את הרבדים העמוקים ביותר והכמוסים של נפשה, נוגעת בכל עצב אפשרי בקיומה, ושואלת שאלות על זהותה ומקור שורשיה, תוך חיפוש מתמיד אחר דימוי הבית, מקומו בחייה ובחיי משפחתה. הבית הפרטני והאוניברסלי.

רקפת היא אנציקלופדיה מהלכת של אינפורמציות, מקורות השראה וחומרים. היא מלהטת בין חפצי קרמיקה בעלי פטינות המצאתיות שלעיתים נראות כפריטים מעודנים מתקופות רחוקות ולעיתים בני זמננו. היא אספנית אובססיבית של צמחים, ענפים, זרעים המשולבים באמנותה, כמטאפורה לחיים שיגדלו, יצמחו וינביטו עולם חדש.

ספרים ישנים, הם פאן נוסף באוספיה. היא מרוקנת אותם מטקסטים בשפות זרות, שומרת על האיורים, ומשחקת איתם ביד חופשית. היא קורעת וגוזרת ומדביקה דפים וספרים, נוטעת לעיתים זרעים שמושתלים בתוך הספר ומקימה מיצבים שלהם המשולבים בתוך הוויטרינות ולידם. בתוך הוויטרינה של הארוניות, היא מסדרת את האובייקטים שלה כאלו היו שחקנים בהצגה שהיא כתבה, ביימה, הלבישה והציבה. כאמנים הסוריאליסטיים היא מכליאה בארוניות הפתעות ופנטזיות, חפצים הסדורים במארג המשקף את תחומיי העניין שלה. בתוך כל אלה, היא יוצרת מיקרוקוסמוס או תיאטרון של העולם, המבוסס על אוסף זיכרונות אישיים ומשפחתיים ויוצרת עולם בתוך עולם.

הקרקס שמלווה אותה כל חייה תחת השפעת העבודה המתמשכת עם חנוך לוין, מחבר בין שמחה מוזרה ליגון מחלחל. החיפוש המתמיד אחר בית מוליד סדרת בתים ניידים, אפלוליים, בתוכם ארגנה ''במות'' המועצמות באמצעים אמנותיים. הבית של רקפת הוא זמני, נודד ומתגלגל ברוח, כאוהל בקרקס. היא רודפת אחריו ומנסה לאחוז בו כקופסא שתכיל אותה, אך לשווא. את החור הזה בנפשה לא ניתן למלא, והוא הופך מנוע ליצירתה.

ספרי האמן שלה הם חלק מתהליך היצירה ומהווים אובייקט אמנות לכל דבר. הוויטרינה היא חלק חשוב בבית הדמיוני שלה והיא משתייכת למסורת של חדרי פלאות שנולדו במאה ה18. הארוניות הם מקום סודי, סגור, מכילות זיכרונות ומזכרות. שולחן אוכל וכלי אוכל המונחים עליו הם חלק בלתי נפרד של בית ולכן היא יוצרת קולקציות, משפחות של כלים.

רקפת לוי משולה בעיניי לארונית מלאת מגירות, שבכל אחת מהן חבויים אוצרות שנאספו במשך חייה והיא שולפת אותם, כחומר השראה לסיפורים שהיא מספרת לנו." שרי פארן, אוצרת התערוכה